מכתב למי שלא רוצה לשמוע את קולנו/ נטי אלקיים

בשבוע שעבר הייתי לראשונה בכנסת. בדיון. מסביב לשולחן עץ חגיגי. הדיון היה במסגרת ועדת המשנה לצעירות וצעירים חסרי בית. ישבתי מול מיקרופון פתוח וחיכיתי לתורי. האמת שבהתחלה לא ממש חיכיתי, ניסיתי להתפרץ כמו שראיתי פעם שקורה בכנסת. אבל אמרו לי לחכות בסבלנות. אז חיכיתי.

אמנם אף פעם לא הייתי בכנסת, אבל כששמעתי שיש ועדה שדנה בנושאים של צעירות וצעירים חסרי בית ידעתי שזה לא דבר רגיל. סיפרו לי שחברת הכנסת מירב בן ארי לוקחת את הנושא הזה כבר הרבה זמן בהמון רצינות, מבקרת, בודקת, מתאמצת ובעיקר מוכנה להקשיב ולשמוע. ידעתי שאני צריכה לעשות מאמץ ולהגיע לשם, לספר את הסיפור שלי ושל עוד הרבה צעירים וצעירות כמוני, צעירים וצעירות שבד"כ אף אחד לא רוצה לראות. אף אחד לא עוצר לשמוע.

ולמרות שהיה לי קשה להאמין, בכל זאת החלטתי לפתוח את הלב וגם את הפה ובדרך גם נפתח הברז של הדמעות.

הסיפור הזה היה יכול להיות סיפור טוב, על יום אחד בחייה של צעירה חסרת בית שבו הייתה לה במה, באולם ממוזג עם שטיח יפה ואישה חמודה שמגישה קפה ומשקאות קלים.  יום שנותן תקווה לי ולחבריי שבינתיים מתמודדים עם החום והרוע של הרחוב.

אבל בסוף הועדה נעמדה אישה, שמפאת כבודה אני לא אזכיר את שמה (כן, גם ברחוב יש כבוד, ואני שלא כמוה, בוחרת שלא להלבין את פניה) וגם כי שמה אולי לא באמת חשוב. היא מייצגת עוד הרבה אנשים שכמוה, אנשים שלא רוצים לשמוע.

DSC_0919

אותה אישה פנתה אל אנשי המקצוע שישבו באולם כמובן, כאילו אני לא באמת קיימת, נוכחת ושומעת אותה, ומחתה על כך ש"הביאו אותי" לועדה. שאפשרו לי לספר את סיפורי, שאילצו אותה לשמוע על הזוועות. המילה "אביוז" עלתה שם. וכן.. אני מבינה מה זה אביוז. מבינה על בשרי ונשמתי.

אני חושבת שדבריה נאמרו בבורות ואני מזמינה אותה, כמו את כל מי שיקרא את המילים האלו להיות במצבי יממה אחת. ומזמינה גם לקרוא את מה שהייתי רוצה להגיד לה ולא הספקתי:

יש בינינו הבדלים רבים כגון – גיל, העדפה מינית, צבע, בטח השכלה ובעיקר ניסיון חיים.

אין לי שמץ מה העביר אותך בחייך הגורל, אבל על פי דברייך הוא בטח האיר לך פנים.

אותי וכמוני עוד אלפים, מניע הפחד. אותך בטח לא. את חוזרת בכל סוף יום הביתה, שם בטח מחכה המשפחה שלך, זו שאת בחרת.  אני לא בחרתי את חיי הרחוב והמשפחה שלי כאן הם שותפיי לגורל.

את מתעוררת בכל יום לעבודה שאילו היית מקבלת בה אפילו שקל אחד, זה היה שקל יותר ממה שלי יש.

את יכולה ללכת לסופר ולקחת עגלה ולקנות כל מה שחפצת בו. אני וחבריי לרחוב צריכים ללבוש משהו מספיק גדול כדי שפת הלחם שתשביע אותנו לא תצוץ. ואין לך מושג כמה שזה מבייש.

חלקנו לא גונבים ולא רוצים בכך, אז אנחנו מבקשים מאנשים ברחוב ולצערי הם, שלא שורדים את הרחוב, ממשיכים כלא היינו.

הלוואי שיכולנו לקום ולעבוד. אבל תגידי לי את, אילו חיית בפחד במקום שומם, עזוב, שספק שייך למישהו ספק לאנשי הרחובות, ערה כמעט כל הלילה, מורעבת, צמאה, חסרת כל, לא מאמינה לחיבוק, בטח לא להבטחה.. היית מסוגלת לקום? ובשביל מה לקום? הרי מכירים אותנו כ"כ מהרחוב – מבקשים, מתחננים ללחם. חלקנו מוזנחים שנים ברחוב. מי יקבלנו לעבוד?!

מאיזו מוטיבציה? מאילו כוחות? מה יש לנו ברחוב? אונס? זנות? אלימות?

כבר שכחנו איך נראה בית. ולך יש את היכולת לזלזל. לגרום לי להרגיש שקופה בדיוק כמו שאמרתי בתחילת דבריי בועדה.

אמרת שלשמוע את סיפורי הזוועות שלי זו התעללות .. אני מספרת אותם כדי למצוא דרך לצאת מהמקום הזה, שאולי פעם אוכל לספר סיפורים אחרים. האמירה שלך משאירה אותי למטה, לא עם הסיפורים, עם החוויות עצמן.

הגעתי כדי להראות נציגות רחוב בועדה. להשמיע קול. כי עד שנתנו לנו הזדמנות, לא נוותר עליה כמו שמוותרים עלינו!

 

נטי אלקיים מקבלת סיוע ממרכז "גלגל – בית הידידות" של עמותת עלם והקרן לידידות, בשיתוף קידום נוער ירושלים.

Share to Google Plus
ניווט מהיר
ניווט מהיר
ניווט מהיר