למעלה משנתיים נתונה שדרות רבתי להתקפות של ירי טילי קאסם. התושבים והאנשים הפועלים בעיר נמצאים במצב של לחץ מתמשך. מותם של שני הילדים בערב סוכות השנה הביא לעליה ניכרת בתחושת המתח והחרדה, וסוף השבוע האחרון יצר תזכורת תוקפנית למה שהיה ומה שעוד עלול לקרות. אין קייטנות, אין פעילות במתנ"ס, הכול מושבת וכולם נקראים להישאר עד כמה שניתן בבית. "מתנ"ס על גלגלים" מוציא את הילדים ואת בני הנוער לפעילות מחוץ לעיר.
הרחוב השומם בשכונת הנביאים, בו נהרגו שני הילדים בערב סוכות, מסמל את מה שמרגישים תושבי העיר – פחד וחוסר אונים.
נכון לרגע זה, שקט כאן בשדרות. פעילות צה"ל תרמה רבות לכך, ואני מקווה שמצב זה ימשך לאורך זמן. אולם, לתושבי שדרות הדברים נראים אחרת לגמרי.
השוק, שמסמל את הפעילות הקהילתית בימים ראשון ושלישי, אינו הומה אדם כבימים עברו. אנשים מפחדים להגיע.
נשמע פשטני? אסביר לכם מה זה אומר ואיך זה מרגיש.
אנשים מפחדים, מפחדים מאוד. הם נבהלים מכל רעש של מכונית עוברת, מכל דלת נטרקת, הם מדברים מהר, הם עייפים מאוד, והם מדברים רק על מה שקרה אתמול או על מה שעשוי לקרות מחר. העתיד מבחינתם מוטל ספק, הם אנשים עצובים, שחרדים באופן תמידי לחיי ילדיהם ולחייהם שלהם.
ובני הנוער? בני הנוער במצב דומה, ואולי אף קיצוני יותר. הם אינם ישנים טוב בלילות, הם אוכלים פחות מידי או יותר מידי, הם מעשנים, הם כועסים, הם שותים, הם מסתגרים בבתים, הם עצובים, וכמו הוריהם, הם חסרי אונים. הם באים לעתים ל"הפוך על הפוך", מדברים קצת ו"ממשיכים הלאה". בביקורים הללו נחשפים הפחדים, החששות, חוסר האונים, חוסר היכולת להתרכז בלימודים, התהייה המתמדת, "למה צה"ל לא גומר אותם". הם בוכים, הם צועקים, הם מתפרצים, הרבה יותר מבעבר. משהו נשבר כאן בשדרות, משהו אחר קורה עכשיו.
יש מהם שנתונים במשבר ויש מהם שנמצאים במצב טראומתי, ההבדל ביניהם ברור ונהיר לנו. אלו שבמשבר, יתחזקו וימשיכו הלאה, אבל הרוב המכריע מצוי במצב טראומתי – הם לא מצליחים לחזור לשגרה, הם לא מצליחים לתפקד, הם ממתינים...  למה? אולי לקאסם הבא...
עשרות פניות טלפוניות מגיעות לאן שרק אפשר: לרווחה, לעירייה, לקופת החולים, לחדר המיון, למתנ"ס, רק כדי לנסות למצוא איזושהי אוזן קשבת.
בשכונות ניתן לראות בבירור תמונה של דיכאון שכונתי. התושבים יושבים בערבים ברחובות, החום והלחות של הקיץ לבטח אינם מקלים על ההתמודדות, הראש מורכן, הדיבור שקט, מפעם לפעם מפריע את השקט הכבד מסוק, פגז נ"ט, או צעקות ילדים... משהו ברצף החיים נקטע, נסדק ונשבר. 
אנחנו מנסים לאסוף את החלקים הפזורים, לאחות את השברים, לעודד את בני הנוער לחזור לשגרה, להמשיך בחייהם, להמשיך הלאה – אל העתיד...
מי יודע, אולי מחר יהיה פה קצת יותר שקט...