למעבר לציאט של עלם
נרגשת צעדתי לפני שלוש שנים ברחוב יפו ירושלים, לעבר המרכז לצעירות וצעירים חסרות בית של עמותת עלם. לא ממש יודעת לאיזה הרפתקה אני מובילה את עצמי,שני קולות הדהדו בראשי 'מה זה צעירים בקצה הרצף ואיך לעזאזל אני מניחה את השיפוטיות בצד'.
ביד מהססת צלצלתי בפעמון ונכנסתי ליקום מקביל. פגשתי צעירים וצעירות 18-26 שאיבדו את הדרך ונפלטו לרחוב. חלקם הגדול מכורים לסמים, צעירות שחלקן בזנות, חיות ברחוב ומהרחוב. חשופות לאלימות וניצול בתדירות בלתי נתפסת.
לעיתים בדרכי להתנדבות פגשתי צעירות על ספסל, מחכות שכבר נפתח להם את הדלת למציאות אחרת, כזו המאפשרת לכמה שעות בועת בטחון.
כשהדלת נפתחת אנחנו המתנדבות והצוות מקבלות אותם בחום עם חיוך, חיבוק, ארוחה חמה, מקלחת, בגדיים נקיים, אוזן קשבת והכוונה. ואני עם אותו משפט בראש 'תשאירי את השיפוטיות בצד.'
והכי הפתיע אותי הצוות, חבורת נשים אמיצות, מקצועיות עם אג'נדה שונה מהמקובל שעושות עבודת קודש עם השוליים הפחות מוכרים של החברה שלנו, שמעזות להישיר מבט בדיוק אל אותם מקומות מהם רובינו מסיטים אותו.
לאט לאט אני מפתחת את שריר הנתינה המאוד אחרת, מצליחה להתגבר על החששות ולעיתים גם על הפחד, רואה לראשונה אנשים בהתקפים פסיכוטיים, לעיתיים ניסיונות התאבדות מתרחשים תוך כדי משמרת, אחת בולעת סכינים, שנייה מנסה לקפוץ מהמרפסת, משטרה בדלת. עובדת סוציאלית על רצפת המרפסת מחבקת צעירה שרק לפני רגע ניסתה לקפוץ אל מותה. הצעירים שותקים בוהים במתרחש בעניים מבוהלות וגם אני .
ובתוך הכאוס,מתרחשים גם ניסים: אחת מתגייסת, זוג שנולד במרכז מתחתן ויש להם כבר תינוקת וקורת גג. בוגרת המקום מגיעה לבקר בדרכה לשמח ילדים בפורים, יכולה כבר לתרום לקהילה.
אחד המקרים שהכי השפיעו עלי היה של תמי (שם בדוי) שהשתמשה בסמים קשים. היא הגיעה מבית פוגע בלי מידת רחמים, ובמהלך משמרת סיפרה חוויות קשות מילדותה. לפתע היה נראה שאינה יכולה לשאת את החיים של עצמה, היא נעמדה, מנסה לצעוד, ופתאום נפלה על הרצפה במרכז הבית, ספק מנותקת ספק ישנה. המדריכה כיסתה אותה בשמיכה... וכולנו המשכנו להתנהל כרגיל מתהלכים סביבה .
היום היא נשואה מאושרת ואימא לילדה .
ועוד כמה בנות שהתחתנו וכאלו שילדו תינוקות שלא האמנתי שגם יוכלו לטפל בהם אבל הם מתפקדות בצורה מדהימה. ישנה גם החוויה של דו קיום מדהים, בין יהודים וערבים ששורדים יחד בג'ונגל הרחוב. פועלים לפי קודים השמורים לאנשים שהגיעו לקצה ומנסים למצוא את הדרך לשרוד עוד יום.
לפני שנה וחצי זכיתי לקחת חלק במעבר של המרכז למבנה חדש, מקום המיועד לצעירות בלבד. סוף סוף בית כמו שצריך, שהתחיל לפעול 24/7. בממוצע כל יום נמצאות בבית 20 צעירות, על מנת שיוכלו להתפתח ולקבל כלים שיאפשרו להם לצאת לדרך חדשה .
לא חשבתי שאצליח לאורך זמן להגיע להתנדבות, אך באופן מפתיע חלפו יותר משלוש שנים, ויום שלישי הפך ליום שכולם סביבי יודעים שאני בהתנדבות, לא מוותרת על נתינה אחרת שמלמדת אותי כל פעם מחדש איך לשים את השיפוטיות בצד.
** הכותבת: דלית חפץ גלעדי, בת 51 נשואה+ 3 ילדים 13,19,21, תסריטאית. מתגוררת במבשרת ציון , מתנדבת במרכז לצעירות חסרות בית בירושלים, פרויקט המספק מענה לצעירות חסרות בית בין הגילאים 26-18, הנמצאות במצבי סיכון ומצוקה קשים.
מתנדבים כותבים - דלית חפץ גלעדי, מתנדבת בשלטר לצעירות בירושלים
יצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה
אנשים בהתקפים פסיכוטיים, אחרים מנסים להתאבד, אחת בולעת סכינים והשנייה מנסה לקפוץ מהמרפסת, משטרה בדלת... דממה.
דלית חפץ גלעדי, מתנדבת בשלטר של המרכז לצעירות חסרות בית בירושלים, מספרת על ההתנדבות המאתגרת בפרויקט שמספק מענה לצעירים וצעירות חסרי בית הנמצאים במצבי סיכון ומצוקה קשים, ומסבירה כיצד מצליחים להניח את השיפוטיות בצד.
נרגשת צעדתי לפני שלוש שנים ברחוב יפו ירושלים, לעבר המרכז לצעירות וצעירים חסרות בית של עמותת עלם. לא ממש יודעת לאיזה הרפתקה אני מובילה את עצמי,שני קולות הדהדו בראשי 'מה זה צעירים בקצה הרצף ואיך לעזאזל אני מניחה את השיפוטיות בצד'.
ביד מהססת צלצלתי בפעמון ונכנסתי ליקום מקביל. פגשתי צעירים וצעירות 18-26 שאיבדו את הדרך ונפלטו לרחוב. חלקם הגדול מכורים לסמים, צעירות שחלקן בזנות, חיות ברחוב ומהרחוב. חשופות לאלימות וניצול בתדירות בלתי נתפסת.
לעיתים בדרכי להתנדבות פגשתי צעירות על ספסל, מחכות שכבר נפתח להם את הדלת למציאות אחרת, כזו המאפשרת לכמה שעות בועת בטחון.
כשהדלת נפתחת אנחנו המתנדבות והצוות מקבלות אותם בחום עם חיוך, חיבוק, ארוחה חמה, מקלחת, בגדיים נקיים, אוזן קשבת והכוונה. ואני עם אותו משפט בראש 'תשאירי את השיפוטיות בצד.'
והכי הפתיע אותי הצוות, חבורת נשים אמיצות, מקצועיות עם אג'נדה שונה מהמקובל שעושות עבודת קודש עם השוליים הפחות מוכרים של החברה שלנו, שמעזות להישיר מבט בדיוק אל אותם מקומות מהם רובינו מסיטים אותו.
לאט לאט אני מפתחת את שריר הנתינה המאוד אחרת, מצליחה להתגבר על החששות ולעיתים גם על הפחד, רואה לראשונה אנשים בהתקפים פסיכוטיים, לעיתיים ניסיונות התאבדות מתרחשים תוך כדי משמרת, אחת בולעת סכינים, שנייה מנסה לקפוץ מהמרפסת, משטרה בדלת. עובדת סוציאלית על רצפת המרפסת מחבקת צעירה שרק לפני רגע ניסתה לקפוץ אל מותה. הצעירים שותקים בוהים במתרחש בעניים מבוהלות וגם אני .
ובתוך הכאוס,מתרחשים גם ניסים: אחת מתגייסת, זוג שנולד במרכז מתחתן ויש להם כבר תינוקת וקורת גג. בוגרת המקום מגיעה לבקר בדרכה לשמח ילדים בפורים, יכולה כבר לתרום לקהילה.
אחד המקרים שהכי השפיעו עלי היה של תמי (שם בדוי) שהשתמשה בסמים קשים. היא הגיעה מבית פוגע בלי מידת רחמים, ובמהלך משמרת סיפרה חוויות קשות מילדותה. לפתע היה נראה שאינה יכולה לשאת את החיים של עצמה, היא נעמדה, מנסה לצעוד, ופתאום נפלה על הרצפה במרכז הבית, ספק מנותקת ספק ישנה. המדריכה כיסתה אותה בשמיכה... וכולנו המשכנו להתנהל כרגיל מתהלכים סביבה .
היום היא נשואה מאושרת ואימא לילדה .
ועוד כמה בנות שהתחתנו וכאלו שילדו תינוקות שלא האמנתי שגם יוכלו לטפל בהם אבל הם מתפקדות בצורה מדהימה. ישנה גם החוויה של דו קיום מדהים, בין יהודים וערבים ששורדים יחד בג'ונגל הרחוב. פועלים לפי קודים השמורים לאנשים שהגיעו לקצה ומנסים למצוא את הדרך לשרוד עוד יום.
לפני שנה וחצי זכיתי לקחת חלק במעבר של המרכז למבנה חדש, מקום המיועד לצעירות בלבד. סוף סוף בית כמו שצריך, שהתחיל לפעול 24/7. בממוצע כל יום נמצאות בבית 20 צעירות, על מנת שיוכלו להתפתח ולקבל כלים שיאפשרו להם לצאת לדרך חדשה .
לא חשבתי שאצליח לאורך זמן להגיע להתנדבות, אך באופן מפתיע חלפו יותר משלוש שנים, ויום שלישי הפך ליום שכולם סביבי יודעים שאני בהתנדבות, לא מוותרת על נתינה אחרת שמלמדת אותי כל פעם מחדש איך לשים את השיפוטיות בצד.
** הכותבת: דלית חפץ גלעדי, בת 51 נשואה+ 3 ילדים 13,19,21, תסריטאית. מתגוררת במבשרת ציון , מתנדבת במרכז לצעירות חסרות בית בירושלים, פרויקט המספק מענה לצעירות חסרות בית בין הגילאים 26-18, הנמצאות במצבי סיכון ומצוקה קשים.