למעבר לציאט של עלם
קוראים לי תני, סטודנט בן 26 מירושלים. לאחר השחרור מהצבא, התעניינתי בלימודים האקדמיים ואיך לא – גם במלגות. קיבלתי מלגה של אימפקט לחיילים משוחררים הדורשת 130 שעות התנדבות במהלך שנת הלימודים. לאחר שנה בה התנדבתי בפרויקט מקוון עם תלמידי בית ספר יסודי, הרגשתי שחסר לי משהו יותר פרונטלי, יותר בין אישי.
הגעתי לעמותת עלם, וכבר מן ההתחלה, דרך תהליך המיון הקפדני, הבנתי שהעשייה היא רגישה וחשובה מאוד.
כשהתלבטתי בתחילת הדרך, נאמר לי כי ההתנדבות היא תובענית, מורכבת ולא תמיד רואים תוצאות מיידיות. בנוסף, ההתנדבות כוללת הדרכות ופגישות עם אנשי מקצוע מהעמותה על בסיס שבועי, כך שההתנדבות דורשת השקעה רבה.
למרות העומס בלימודים, החלטתי ללכת על זה, מתוך אמונה שהעשייה עם נוער היא משמעותית מאוד. בנוסף, קיבלתי תחושה מהמתנדבים והעובדים בעלם שיש כאן מחויבות לכל נער ונערה ושאין ויתורים. הרגשתי שאין סיכוי שאני מפנה את הגב לכל מה שעלם עושה בירושלים.
ההתנדבות בה השתבצתי היא בפרויקט "דרך המלך" – ליווי נערים ונערות בצעדיהם הראשונים לחיים עצמאיים. מדובר בחניכה מוכוונת תעסוקה הכוללת בין היתר ליווי במציאת מקום עבודה ומתן אוזן קשבת לאתגרים לאורך הדרך. הכוונה זו נובעת מתוך ההבנה כי אדם בוגר ועצמאי צריך לדאוג לעצמו ולהתפרנס. כעצמאי; יכול לחלום על העתיד, לשגשג ולפרוח ויחד עם תחושת המסוגלות האדירה שמתפתחת מתוך היכולת להתפרנס – להבין שהשמיים הם הגבול בכל תחום בחיים.
כעת, אני בשנתי השלישית בעלם ואסיר תודה על כל רגע של נתינה. אני מוצא את עצמי לומד יום יום מנערים מדהימים. לא פעם אני מרגיש שהנה, הרגע, נער בן 18 לימד אותי את השיעור הכי חשוב שיכלתי לקבל בחיים.
המפגשים השבועיים עם הנערים אורכים לרוב בין שעה וחצי לשעתיים. מציפים בהם נושאים שונים שעוברים על הנער ומנסים ביחד לגבש תכנית פעולה ונקודת מבט בריאה על הדברים. בתהליך ארוך ואמיתי, נוצר קשר חזק ומיוחד עם הנער, במסגרתו נשמר איזון עדין מאוד וכמעט בלתי אפשרי בין דמות בוגרת שמלווה באופן מקצועי לבין דמות שהרבה פעמים מצטיירת כתחליף לבן משפחה קרוב מאוד.
זכור לי מקרה ספציפי בו נער סיפר לי על העומס שהוא חווה (אחרי הכול, פעם ראשונה שהוא עובד בעבודה רציפה ו"אמיתית" עם תלוש משכורת) ולמרות שהעליתי בפניו מספר פתרונות מעשיים לבעיה, זה לא הספיק. רק כשאמרתי לו כמה אני מאמין בו וכמה אני בטוח שיש לו את היכולות להתמודד עם כל אתגר וכל קושי, ראיתי שחזר הברק לעיניו. פתאום קלטתי שיכול להיות שבגיל 19, זו הפעם הראשונה בחיים שמישהו אמר לנער שהוא יכול ומסוגל, שמאמינים בו, שהמערכת לא תזרוק אותו החוצה. פעם ראשונה שהוא שמע שאדם בוגר אומר לו שאם ישקיע ויתאמץ – אין ספק שיצליח. כבר באותו שבוע, העומס שללא ספק היה ממשי לפני כן, ירד. הנער הצליח להתבונן על עצמו מבחוץ ולומר שהוא מסוגל ושיש בו כוחות. שניצב מולו אתגר, אתגר ממשי ושהוא יכול לו!
את מה שמקבלים מההתנדבות אי אפשר לתאר במילים. לא העליתי על דעתי את כמות הסיפוק והאושר שמגיע עם כל המאמץ והנתינה.
מתנדבים כותבים - תני סטרמן
המסע בדרך המלך - תני סטרמן, מתנדב בפרויקט "דרך המלך" בירושלים
קוראים לי תני, סטודנט בן 26 מירושלים. לאחר השחרור מהצבא, התעניינתי בלימודים האקדמיים ואיך לא – גם במלגות. קיבלתי מלגה של אימפקט לחיילים משוחררים הדורשת 130 שעות התנדבות במהלך שנת הלימודים. לאחר שנה בה התנדבתי בפרויקט מקוון עם תלמידי בית ספר יסודי, הרגשתי שחסר לי משהו יותר פרונטלי, יותר בין אישי.
הגעתי לעמותת עלם, וכבר מן ההתחלה, דרך תהליך המיון הקפדני, הבנתי שהעשייה היא רגישה וחשובה מאוד.
כשהתלבטתי בתחילת הדרך, נאמר לי כי ההתנדבות היא תובענית, מורכבת ולא תמיד רואים תוצאות מיידיות. בנוסף, ההתנדבות כוללת הדרכות ופגישות עם אנשי מקצוע מהעמותה על בסיס שבועי, כך שההתנדבות דורשת השקעה רבה.
למרות העומס בלימודים, החלטתי ללכת על זה, מתוך אמונה שהעשייה עם נוער היא משמעותית מאוד. בנוסף, קיבלתי תחושה מהמתנדבים והעובדים בעלם שיש כאן מחויבות לכל נער ונערה ושאין ויתורים. הרגשתי שאין סיכוי שאני מפנה את הגב לכל מה שעלם עושה בירושלים.
ההתנדבות בה השתבצתי היא בפרויקט "דרך המלך" – ליווי נערים ונערות בצעדיהם הראשונים לחיים עצמאיים. מדובר בחניכה מוכוונת תעסוקה הכוללת בין היתר ליווי במציאת מקום עבודה ומתן אוזן קשבת לאתגרים לאורך הדרך. הכוונה זו נובעת מתוך ההבנה כי אדם בוגר ועצמאי צריך לדאוג לעצמו ולהתפרנס. כעצמאי; יכול לחלום על העתיד, לשגשג ולפרוח ויחד עם תחושת המסוגלות האדירה שמתפתחת מתוך היכולת להתפרנס – להבין שהשמיים הם הגבול בכל תחום בחיים.
כעת, אני בשנתי השלישית בעלם ואסיר תודה על כל רגע של נתינה. אני מוצא את עצמי לומד יום יום מנערים מדהימים. לא פעם אני מרגיש שהנה, הרגע, נער בן 18 לימד אותי את השיעור הכי חשוב שיכלתי לקבל בחיים.
המפגשים השבועיים עם הנערים אורכים לרוב בין שעה וחצי לשעתיים. מציפים בהם נושאים שונים שעוברים על הנער ומנסים ביחד לגבש תכנית פעולה ונקודת מבט בריאה על הדברים. בתהליך ארוך ואמיתי, נוצר קשר חזק ומיוחד עם הנער, במסגרתו נשמר איזון עדין מאוד וכמעט בלתי אפשרי בין דמות בוגרת שמלווה באופן מקצועי לבין דמות שהרבה פעמים מצטיירת כתחליף לבן משפחה קרוב מאוד.
זכור לי מקרה ספציפי בו נער סיפר לי על העומס שהוא חווה (אחרי הכול, פעם ראשונה שהוא עובד בעבודה רציפה ו"אמיתית" עם תלוש משכורת) ולמרות שהעליתי בפניו מספר פתרונות מעשיים לבעיה, זה לא הספיק. רק כשאמרתי לו כמה אני מאמין בו וכמה אני בטוח שיש לו את היכולות להתמודד עם כל אתגר וכל קושי, ראיתי שחזר הברק לעיניו. פתאום קלטתי שיכול להיות שבגיל 19, זו הפעם הראשונה בחיים שמישהו אמר לנער שהוא יכול ומסוגל, שמאמינים בו, שהמערכת לא תזרוק אותו החוצה. פעם ראשונה שהוא שמע שאדם בוגר אומר לו שאם ישקיע ויתאמץ – אין ספק שיצליח. כבר באותו שבוע, העומס שללא ספק היה ממשי לפני כן, ירד. הנער הצליח להתבונן על עצמו מבחוץ ולומר שהוא מסוגל ושיש בו כוחות. שניצב מולו אתגר, אתגר ממשי ושהוא יכול לו!
את מה שמקבלים מההתנדבות אי אפשר לתאר במילים. לא העליתי על דעתי את כמות הסיפוק והאושר שמגיע עם כל המאמץ והנתינה.
