למעבר לצ'אט של עלם

מתנדבים כותבים - פזית רז, מתנדבת ב"מישהו לרוץ איתו"

צעיר שזוכר שראו אותו, שהקשיבו לו – זו הצלחה!  

 

לפני כ-6 שנים, כשהתחלתי להתנדב במרכז "מישהו לרוץ איתו" לצעירים חסרי בית בתל אביב של עמותת עלם, לא האמנתי לפערים הגדולים כל כך שקיימים בין הנוער הנורמטיבי בישראל לבין בני הנוער הרבים במצוקה.

לאחר 11 שנים בהם חייתי בארה"ב ועסקתי בחינוך בלתי פורמלי, בפיתוח וניהול שבט צופים ישראלי בפלורידה, חזרתי לארץ בעקבות התגייסותה של ביתי לשנת שירות ולצה"ל. כשחזרתי לארץ, היה לי ברור שאני רוצה להמשיך בעבודתי עם בני נוער.

חיפשתי להתעסק בנושאים הקשים, מקומות התנדבות עם נוער במצבי קיצון והתמודדות מאתגרת במקומות שאוכל להרגיש משמעותית. המעבר בין עבודה עם נערים המגיעים ממסגרות טובות לבין ההכרות עם בני הנוער של עלם היה חד. מעבר קיצוני בין הכרות עם נוער נורמטיבי לצעירים אודותם קראתי רק בספרים או בסרטים. המודעות לחומרת המצב של צעירים אלו בכל הקשור לחיים ברחוב, להתמכרויות, לאלימות וזנות- העלתה הרבה מחשבות על הסיבות להבדלים בין צעירים אלו לצעירים איתם עבדתי ואליהם אני רגילה ומכירה מהילדים שלי. הגעתי למסקנה כי הכל מתחיל בבית שגדלים בו. אף אחד מהם לא קיבל חום, אהבה או חיבוק וידעתי שמקומי הוא להיות פה בשבילם ולתת את המעט האפשרי: אוזן קשבת, קבלה בלי שיפוטיות, חיבוק ולהיות המישהו הזה בעולם שיילחם עבורם ויסייע להם.

במסגרת התנדבות ב"מישהו לרוץ איתו" של עמותת עלם לנוער בסיכון וב"מקום אחר", מקלט זמני לנוער חסר קורת גג בתל אביב, אני מסייעת לצעירים חסרי בית ומכורים בליווי אישי, חניכה, אוזן קשבת ומעטפת פיזית ונפשית. כל עולמי עוסק בהתנדבות. יום עם צעיר כולל, בין היתר את הדברים היומיומיים, הפשוטים, כמו ללכת איתם לקופת חולים, לביטוח לאומי, לראיון בהוסטל, או לבקר אותם בבית הסוהר או במכוני הגמילה בתקופות שהם שם, ובעיקר להקשיב ולהיות מבוגר תומך, שומר ומכוון.

אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר בהם יצא לי לקחת חלק הוא של צעירה שחיה ברחוב, בזנות, והייתה בהריון . יחד ניגשנו לוועדה להפסקת הריון כשהיא הייתה בהריון מאד מתקדם ובסופו של דבר הייתי איתה בחדר לידה רגע לפני שלקחו ממנה את התינוק. להיות עם הצעירה שם בצומת משמעותית וקשה בחייה – זו ההצלחה שלי.

צעיר שזוכר שראו אותו, שהקשיבו לו – זו הצלחה!
הצלחה בשבילי היא לדעת שנער במצב קשה זוכר את השם שלי, מגיע במיוחד ליום שבו אני במשמרת ורוצה לשבת ולשוחח איתי או שמאפשר לי לחבוש לו פצע ולבחור איתו את הבגדים. זאת הצלחה כי זה כמו פעילות בבית רגיל אבל עם אוכלוסייה כל כך מורכבת ומובסת. צעיר שזוכר שראו אותו, שהקשיבו לו – זו הצלחה.

כאמא לשלושה אני לוקחת מההתנדבות פרספקטיבה נוספת לחיים, על מה זה אושר, מה זה בית, על איך אפשר לגרום להרגשה טובה בדברים כל כך קטנים. כמה חיבוק, מילה טובה ומבט מחויך הם משמעותיים. אני מרגישה שאני מגיעה למקום בו הצוות הם סוג של מלאכים. כל מי שבוחר/ת להתעסק בתחום הכי קודר, עצוב וכואב ועדיין רואה את התקווה הוא מלאך וזו זכות גדולה להיות בחבורה כזאת של עובדים ומתנדבים ובעיקר "הנתינה מבחינתי היא הקבלה הכי גדולה".

פזית רז